בהתחלה זה זרם סבבה,
הוייב, ההנהונים, הכל.
תוך כדי, קלטתי אחד שמסתכל עליי בזווית.
וכמו שאומר אמיר דדון:
״בסוף הכל מתנקז אליי, עניין של זוויות״
הרגשתי שהזווית הזו מופנית אליי.
זיהיתי שמשהו נסדק בוייב הקבוצתי.
אנשים לא מבינים את התרגיל,
מבטים מבולבלים,
לעיתים נדירות מדי איזה הבזק של הבנה.
הבנתי שהתרגיל היה כשלון,
אבל הבעיה היא שלא הצלחתי
להחזיר מספיק טוב את הסדנה
לשטף שהייתי רוצה.
שבוע וחצי חלף והגיע המפגש השני עם הקבוצה,
ושם – הכל זרם.
״הגעתי עייף ומנומנם, ותוך כדי ראיתי
כמה ערך אני מקבל״
״המון אסימונים שנפלו״
כך הם סיכמו את המפגש.
אבל אני נותרתי עם הצלקת מהמפגש הראשון.
אז בסיום שיתפתי אותם שהרגשתי שמשהו
לא זרם בתרגיל ההוא במפגש הקודם.
אחרי כמה שניות של דממה, זה לבסוף יצא:
אחד החברה מילמל שהתרגיל הזה
היה לו קצת באוויר,
ושהוא לא הבין עד הסוף איך
הוא יכול להשתמש בזה.
וזה כל מה שהייתי צריך.
ומה באמת למדתי:
קורה שלא הולך.
פעם הייתי לוקח את זה קשה, ומתחיל לערער בעצמי.
היום אני מבין שזה חלק מהעניין.
צריך ללמוד מזה ולהמשיך הלאה,
אבל בטח שלא להסיק מסקנות גורפות (אני מעפן וכו׳…)
או כמו שאומר המשפט המונגולי העתיק:
״מי שלא עושה לא טועה…״