*למזלי התינוקת חולה*
אתמול ב 11 בבוקר טלפון מהגננת.
*הערה: יש שני טלפונים שאף פעם
לא יוצא מהם משהו טוב:
הגננת והשוכר.
אז הגננת היקרה לא אכזבה גם הפעם:
"יש לך שתי ילדות חולות אצלי. בוא."
יום חלף ואחת מהן התחזקה וחזרה לגן.
אבל השנייה הייתה צריכה
עוד איזה יום בבית
(לטענת אמה, אני עדיין חולק.
אבל אני על תקן ממליץ בבית)
הבעיה היא שתכננתי לעשות חזרות
לקראת ההרצאה של הערב ולפתח מוצר חדש.
בעודי קודח במחשבות על
איך אני מנצנץ באלגנטיות מהמשמרת,
קיבלתי בשורות:
הבייביסיטר יכולה לבוא!
ב 10 בבוקר היא התייצבה ואני…
נסעתי לאנשהו.
לאן? הרחק מהבית כדי שאוכל
לעשות חזרות לקראת ההרצאה.
בבית קפה? אם יראו אותי שם מדבר
לעצמי יאשפזו אותי.
אין לי זמן לזה.
נסעתי כמה דקות ואז
נתקלתי במקום המושלם:
פרדס תפוזים.
החנתי ליד והתחלתי לטייל
תוך כדי העברת הרצאה
לכל תפוז בשל שנקרה בדרכי.
וידוי:
להתכונן להרצאה זה מבאס ומשעמם.
השיטה שלי להתמיד היא על ידי
מציאת הנאות קטנות בתהליך.
היה שלום פרדס, עד להרצאה הבאה