פעמיים בשבוע, אותה סצנה:
גלה (אשתי שתחיה) הולכת לאימון
שמתחיל ב 21.
יובל (3), לא רוצה שתלך, בוכה
ולבסוף נרגעת אחרי מעל 10 דקות.
אילו שיטות לא ניסיתי:
"אמא צריכה להתאמן"
"כשתתעוררי בבוקר היא כבר תהיה"
"אם תלכי לישון מהר היא תחזור מהר"
"תראי ציפור!!"
ולא משנה כמה אני מחבק
ומפגין אהבה, אותה מעניין דבר אחד –
אמא.
אבל הערב נשבר שיא.
תוך 3 דקות תמימות, הילדה
חזרה לחייך!
מה אמרתי לה שם??
שאלה מצויינת.
כשאנחנו מעבירים מסר, אנחנו חייבים
לנסות לראות את הדברים בעיניים
של מקבל המסר.
לא לדבר על מה שמעניין אותי,
לא על מה אני אשיג מסיטואציה מסויימת,
ולא על כמה אני עשיר, חכם או מתוחכם.
עלינו לדבר על מה המאזין יקבל,
מה מעניין אותו לשמוע,
ומה הוא ירוויח מכך.
כל כך הרבה זמן ניסיתי לפצח
את מה להגיד לה כשאמא הולכת לאימון בערב.
והיום, ייתכן שמצאתי את נוסחת הפלא…
לאחר כמה דקות של בכי אמרתי לה:
"אם אמא לא תלך לאימון היא לא
תהיה מספיק חזקה כדי להרים אותך"
לפתע נפסק הבכי.
ונשמע קולה של ילדה מאושרת:
"אבא, תראה! ציפור!!"